כשהורים מסתכלים על בתי הזיקוק – שיר כאב

6128655035_5ff3c49447_b

דמיינו לכם ישוב קטן,

חיים בשכונה, כולם מכירים את כולם,

בבוקר הולכים לגן, אחר הצהריים לגן המשחקים.

הדאגות טרם נבראו, המחשבות קצרות טווח.

בחורף שמיים אפורים, בקיץ שמיים כחולים,

חיים פשוטים, ילדות נהדרת.

והיא הייתה כזאת.

יש דברים שלא רואים כשאתה ילד,

יש דברים שלא מייחסים אליהם חשיבות כשאתה ילד,

כי אתה ילד.

 

הלהבה תמיד הייתה שם ברקע,

פחות ביום, יותר בלילה,

בולטת בין שני מגדלי הענק שהפכו לסמל אזורי.

אם ראית אותה היא הייתה מקור להתלהבות מול החברים,

העשן האפור נראה מרחוק כטורנדו ומדהים אותך בגודלו,

הריח הלא נעים היה מקור להומור זמני,

הולך לישון, קם בבוקר והסיפור אותו הסיפור.

יש דברים שלא רואים כשאתה ילד,

יש דברים שלא מייחסים אליהם חשיבות כשאתה ילד,

כי אתה ילד.

 

הזמן ממשיך, השנים עוברות,

לאט לאט אתה מבין יותר,

הדאגות תופסות מקום של קבע,

המחשבות מאריכות טווח,

ומהסכנות כבר יש לך מה להפסיד.

איך לא סיפרו לך?

איך היית כזה עיוור?

יש דברים שלא רואים כשאתה ילד,

יש דברים שלא מייחסים אליהם חשיבות כשאתה ילד,

כי אתה ילד.

 

עכשיו אתה ער,

עכשיו אתה רואה,

עכשיו אתה מבין,

יש בעיה והיא תמיד הייתה כאן,

נולדת בתוך זה,

גדלת לתוך זה,

זה הפך להיות חלק ממך,

כבר לא שמת לב שהוא שם,

כמו בלתי נפרד,

זיהום האוויר.

 

אתה מסתכל על הילדים שלך,

אתה רוצה בשבילם חיים טובים,

בבוקר ילכו לגן, אחר הצהריים לגן המשחקים,

אתה רוצה ילדות נהדרת.

אתה לא רוצה את הפס הצהוב שמופיע בשמיים בבוקר,

אתה לא רוצה את הלהבה הענקית שמופיעה בלילה,

אתה לא רוצה את הצחנה הנישאת באוויר.

יש דברים שראית כשהיית ילד,

יש דברים שעכשיו אתה מייחס אליהם חשיבות,

כי אתה כבר לא ילד.

 

מודעות פרסומת